הפסוקים והביטויים המפורסמים ביותר של אנטוניו מצ'אדו
3 המובילים לפי 5 הצבעות מאנשים: ווקר, אין שביל, / השביל נעשה בהליכה. · הכל עובר והכל נשאר, / אבל שלנו הוא לעבור, / לעבור עושה שבילים, / שבילים על הים. · הילדות שלי היא זיכרונות של פטיו בסביליה, / ומטע צלול שבו מתבגר עץ הלימון.. (עודכן 30 באפר׳ 2020.)
פסוקי מצ'אדו (סביליה, 1875 - קוליורה, 1939) שהם חלק מהזיכרון הקולקטיבי, מקמפוס דה קסטיליה ועד חואן דה מאיירנה, עם ספרו של כל אחד.
תורגם אוטומטית (המקור ב-Español). ראה את המקור
12 מובילים
-
1
ווקר, אין שביל, / השביל נעשה בהליכה.
"פתגמים ושירים" כ"ח, בקמפוס דה קסטיליה (1912); Serrat הפך אותו לשיר ב-1969.
-
2
הכל עובר והכל נשאר, / אבל שלנו הוא לעבור, / לעבור עושה שבילים, / שבילים על הים.
"פתגמים ושירים" XLIV, בקמפוס דה קסטיליה (1912).
-
3
הילדות שלי היא זיכרונות של פטיו בסביליה, / ומטע צלול שבו מתבגר עץ הלימון.
"דיוקן", השיר הפותח את קמפוס דה קסטיליה (1912).
-
4
היום תמיד דומם.
"פתגמים ושירים", בתוך שירים חדשים (1924).
-
5
יש כבר ספרדי שרוצה / לחיות ומתחיל לחיות, / בין ספרד שמתה / לספרד אחרת שמפהקת.
"פתגמים ושירים" LIII, בקמפוס דה קסטיליה (1912).
-
6
ספרדי קטן שבא / לעולם, ה' ישמור עליך. / אחת משתי ספרד / חייבת להקפיא את לבך.
"פתגמים ושירים" LIII, בקמפוס דה קסטיליה (1912), נבואת שתי ספרדיות.
-
7
וכשיגיע יום הטיול האחרון... / תמצא אותי על הסיפון קל מטען, / כמעט עירום, כמו ה...
"וכשיגיע יום ההפלגה האחרונה.../ תמצאו אותי על הסיפון קל מטען,/ כמעט עירום, כמו ילדי הים." סוף "דיוקן", בקמפוס דה קסטיליה (1912).
-
8
הימים הכחולים האלה ושמש הילדות הזו.
הפסוק האחרון שכתב נמצא בכיס מעילו בקוליור ב-1939.
-
9
האמת היא האמת, בין אם אגממנון או רועה החזירים שלו אומרים זאת.
ההתחלה של חואן דה מאיירנה (1936). אגממנון: מסכים. -רועה החזירים: זה לא משכנע אותי.
-
10
אדוני, כבר לקחת ממני את מה שהכי רציתי.
קמפוס דה קסטיליה (1917), לאחר מות אשתו, ליאונור, בסוריה.
-
11
לדיאלוג, שאל תחילה; אז... תקשיב.
חואן דה מאיירנה (1936).
-
12
Campos de Soria, / שם נראה שהסלעים חולמים.
"קמפוס דה סוריה", בקמפוס דה קסטיליה (1912).
כיצד מסודר הדירוג הזה? לפי הצבעות של אנשים: כל ▲ מוסיף נקודה וכל ▼ לוקח אחת. כל אחד יכול להצביע ולהוסיף את מה שחסר.
חסר משהו?
הערות (3)
«Mi infancia son recuerdos de un patio de Sevilla», qué arranque.
Lo de las dos Españas sigue doliendo.
«Caminante, no hay camino» y Serrat cantándolo, imposible no emocionarse.