הפסוקים הזכורים ביותר של מיגל הרננדס (עם שירו)

13 מובילים

1. 1

   שאנחנו צריכים לדבר על הרבה דברים, / נפש תאומה, תאומה.

   "אלגיה לרמון סי'ה", ב"הקרן שאינה מפסיקה" (1936).

   ▲ 3 ▼ 0

   ▲ 3 ▼
2. 2

   רוחות מהעיר נושאות אותי, / רוחות מהעיר גוררות אותי.

   "רוחות העיר נושאות אותי", ב"רוח העיירה" (1937).

   ▲ 3 ▼ 1

   ▲ 2 ▼
3. 3

   למען החופש אני מדמם, אני נלחם, אני חי.

   "הפצוע", ב"האיש נוקב" (1939).

   ▲ 3 ▼ 1

   ▲ 2 ▼
4. 4

   אני הולך מהלב שלי לענייני.

   "אלגיה לרמון סי'ה", ב"הקרן שאינה מפסיקה" (1936).

   ▲ 3 ▼ 1

   ▲ 2 ▼
5. 5

   אתה תשוב אל הגן שלי ואל עץ התאנה שלי: / לאורך פיגומי הפרחים הגבוהים / תציפור נשמתך כוורת.

   "אלגיה לרמון סי'ה", ב"הקרן שאינה מפסיקה" (1936).

   ▲ 2 ▼ 1

   ▲ 1 ▼
6. 6

   בערש הרעב / הילד שלי היה. / בדם בצל / היא הניקה.

   "שירי ערש בצל" (1939), נכתב בכלא.

   ▲ 2 ▼ 1

   ▲ 1 ▼
7. 7

   הוא הגיע עם שלושה פצעים: / זה של האהבה, / זה של המוות, / זה של החיים.

   "הוא הגיע עם שלושה פצעים", בספר שירים ובלדות היעדרויות (1938-1941).

   ▲ 2 ▼ 1

   ▲ 1 ▼
8. 8

   אני גבוה מהתבוננות בעצי הדקל, / גס רוח מלגור עם ההרים...

   "שריקת אישור בכפר", ב"הברק שאינו פוסק" (1936).

   ▲ 2 ▼ 1

   ▲ 1 ▼
9. 9

   צבוע, לא ריק: / הבית שלי צבוע / צבע של גדול / יצרים ואומללות.

   "השיר האחרון", ב-The Man Staks (1939).

   ▲ 1 ▼ 0

   ▲ 1 ▼
10. 10

    כמה משקאות הם החיים / ומשקה אחד הוא מוות.

    "יושב על המתים", ב-Viento del pueblo (1937).

    ▲ 1 ▼ 0

    ▲ 1 ▼
11. 11

    מלחמות עצובות / אם החברה אינה אהבה.

    "מלחמות עצובות", בספר שירים ובלדות היעדרויות (1938-1941).

    ▲ 1 ▼ 1

    ▲ 0 ▼
12. 12

    חשוך מרוב יגון, כמעט חשוך, / כי היגון נמרח כשהוא מתפוצץ, / היכן שאני לא, אין אדם עצוב יותר מכל אדם אחר.

    "צל עם צער, כמעט אפל", ב"הקרן שאינה מפסיקה" (1936).

    ▲ 1 ▼ 1

    ▲ 0 ▼
13. 13

    תצחק כל כך / שבנשמתי כשאני שומע אותך / זה ממלא את החלל.

    "שירי ערש בצל" (1939), נכתב בכלא.

    ▲ 0 ▼ 1

    ▲ ‎-1 ▼

כיצד מסודר הדירוג הזה? לפי הצבעות של אנשים: כל ▲ מוסיף נקודה וכל ▼ לוקח אחת. כל אחד יכול להצביע ולהוסיף את מה שחסר.